קרן

קשה להאמין שעברה שנה מאז שהיינו כאן להפרד ממך.
אומרים שהזמן נותן מרפא אבל אולי מתכוונים להרבה יותר זמן מאשר שנה.
בשבילי, האובדן הוא דווקא קשה יותר ככל שהזמן עובר.
בעצם, קשה לי מאוד להפרד והלב לא תופס שהפרידה היא סופית.

לפעמים אני מתעורר בבוקר או סתם פתאום חושב איפה קרן? מזמן לא דברתי איתך. נורא חשוב לי לספר לך משהו או להתייעץ איתך על משהו.

אולי אני אצלצל אלייך. איפה את? למה את לא עונה? אולי נסעת לטיול ארוך ואת לא יכולה לצלצל? אולי באמת נסעת שוב לתאילנד או אולי להודו הפעם? אולי את עוד ישנה ועוד מעט אני אכנס לחדר שלך ואעיר אותך ואגיד לך "קרן קומי לארוחת צהרים. אמא הכינה אוכל וכולם מחכים".

אבל אז אני נזכר במציאות ובולע גוש בגרון ומחניק דמעה וממשיך הלאה. ואז אני מנסה להזכר בימים הטובים שהיינו כולם ביחד. מסתכל בתמונות שלך, של דודה קרן יחד עם מעיין משחקת עם גל או מקריאה לו סיפור. מנסה לא לחשוב על כל הדברים שאת מחמיצה ועל כמה שאת חסרה. מנסה לזכור רק את הטוב ומנסה לשכוח את הימים הקשים, האחרונים.
אפילו כשהיית בבית החולים, בבידוד, כמה כיף היה להשאר איתך בלילה. איזה אבחנות היו לך, איזה רגישות לכל הצוות בבית חולים. איך הצלחת מהמיטה שלך בבידוד לשלוח הודעות לכל החברים ולדאוג את לכולם כמו שעשית תמיד. ואיך גם אז דאגת לאבא ולאמא. איך לא רצית שיראו אותך החברים בבידוד, לא כי התביישת מהמצב שלך אלא פשוט כי לא רצית שירחמו עלייך.
איך צחקת כשאמרו לך לשים פיאה על הקרחת. איך היית כל כל יפה וגאה עם הקרחת.

כמה דברים נשארו לי לומר לך שלא הספקתי. כמה דברים בטח היו לך להגיד לנו שלא הספקת. איתי, אף פעם לא דיברת על האפשרות שהטיפולים לא יצליחו. וגם אני לא האמנתי שיש בכלל אופציה כזאת. עד הרגע האחרון הייתי בטוח שהנה את מתאוששת ותקומי ותצחקי על כולנו שכל כך דאגנו. אבל כמה חודשים לפני הסוף, באזכרה של סבא ז"ל שכל כך אהבת וכל כך אהב אותך, עברנו בבית הקברות ליד המצבות ואת אמרת לי בשקט. לי תעשו בשחור. וזהו, לא הוספת דבר והמשכנו הלאה וצחקנו שצריך לשטוף את הידיים. ואני שתקתי ולא אמרתי כלום לאף אחד עד שבנינו את המצבה הזאת שאתם רואים.
אומרים שרק בזמן צרה, אפשר לבחון את החברים שלך וללמוד עליהם את האמת. וכמה שזה נכון.

אני עד היום לא מצליח להבין איך כך כך הרבה חברים שלך ישבו מחוץ לחדר שלך בבית החולים כל כך הרבה ימים ושעות ולא רצו ללכת.  ואיך שהם עודדו אחד את השני ועודדו אותנו המשפחה. כמה כוח ונחמה הם נתנו ונותנים לנו.
ואיזה דברים מדהימים נעשים על ידי כולם ובמיוחד על ידי גילי ונאוה ומעיין ושיר ונטלי וימית ועוד רבים רבים נוספים בעמותה על שמך. ואיזה סרט מדהים החברים עשו לזכרך. כמה מחשבה וכמה שעות עבודה השקיעו בסרט שתראו אותו עוד מעט.
וכשנפרדתי ממך, בסוף, רק דבר אחד ביקשתי ממך.

 קרן, תשמרי על כולנו.